במאמרו של פרופ' יורם ארדר, "אבלי ציון הקראים בתקופת הגאונים והשיעה: הדומה והשונה בפירוש כתבי הקודש", נפרשת בפני הקורא תמונה מורכבת ומעניינת של היווצרות התנועה הקראית מתוך מרקם היסטורי עשיר של רעיונות, קבוצות ותנועות יהודיות, מוסלמיות ואף גנוסטיות. ארדר פורש מהלך היסטורי אינטלקטואלי מרתק, שבו הקראות לא נתפסת כפרץ מבודד של רפורמה אלא כגלגול רעיוני עמוק, תולדה של מפגש בין כתות יהודיות פרוטו-קראיות ובין יסודות שיעיים מוקדמים.

המאמר מתמקד בקבוצות שצמחו בבבל ובפרס במחצית הראשונה של ימי הגאונים, ומתחקה אחר כתות כמו זו של אבו עיסא אלאצפהאני, דמות משיחית שהשפעתה ניכרת בהנחות מוקדמות של הקראים, ובמנגנוני האמונה של השיעה. במהלך המאמר מציע ארדר, באמצעות ניתוח עדויות קראיות ומוסלמיות כאחת, שהיו קשרים המהותיים בין הכת של אבו עיסא לבין זרמים שיעיים כמו המנצוריה, תוך הדגשת מבנה האמונה המשותף, תפקיד התועמלן, רעיון ההיעלמות וההמתנה לשובו של המנהיג.

לדעתי אחת מנקודות השיא במאמר היא ההצעה המהפכנית של ארדר (וזה חייב בחינה יותר רחבה): לא לראות את השפעת השיעה על הכתות היהודיות כנתיב חד-כיווני, אלא לזהות השפעה דו-כיוונית שמקורה בספרות האפוקליפטית העתיקה, ובפרט בספרות חוג חנוך.

לעניין זה ארדר משלב כאן ידע פילולוגי, היסטורי ותיאולוגי כדי לטעון כי ספרות זו, אשר הותירה את חותמה במגילות קומראן ובנצרות הסורית, חלחלה גם אל תוך דתות האסלאם הקדומות, ואף עיצבה חלקים מהשיח השיעי והמניכאי.
הסקירה ההיסטורית נוגעת גם בשאלת הזיקה בין השיעה והדת המניכאית, ששורשיה בתנועה יהודית-נוצרית. מאני, מייסד המניכאיזם, הפגין שליטה בספרות חנוך ואף עיבד אותה ל"ספר הענקים", שנמצא בגרסאותיו המוקדמות בקומראן. הטענה כי ספרות זו עברה דרך המניכאים אל השיעה, או לחלופין דרך הנצרות הסורית, לעניות דעתי מציעה מסלול רעיוני עשיר שמתעלה על חלוקות דתיות נוקשות.

במרכז המאמר עומדת גם ההשוואה הסימבולית שעורכים השיעים בין עלי ובניו לבין אהרן ובניו – ציר מקביל לזה של ההנהגה הקראית, שטענה לשורשים 'דודיים' דרך ענן בן דוד. מחקרו של ארדר מדגיש את הקשר שבין ראשי הקראות בירושלים לבין מוסד ראש הגולה בבבל, וקושר בין נאמנות יהודית למוסד זה לבין תפיסות שיעיות של נאמנות להנהגה הלגיטימית, מול דחייתה על ידי הסונים.

ארדר מצליח ביתר שאת להצביע על כמה קווים מקבילים מובהקים בין התפתחות הקראות והשיעה:

א. שתי התנועות פעלו באותו מרחב גאוגרפי ובאותה תקופה היסטורית.

ב. שתיהן ינקו רעיונות מספרות אפוקליפטית מוקדמת, ובמיוחד מחוג חנוך.

ג. שתיהן גיבשו תפיסת הנהגה דתית אלטרנטיבית לזרם המרכזי: הסונה במקרה המוסלמי, ורבנות הגאונים במקרה היהודי.

ד. שתיהן השתמשו במיתולוגיה של נבחרות אלוהית ומורשת קדמונית כדי לבסס את סמכותן.

אגב לדעתי עניין זה פותח ערוץ פורה לחוקרים שמעוניינים לפתח מתודות מחקירות אלו ולהביא לכר פורה ורחב בנושא...

המגניב פה שהסקירה המפורטת שמציע המאמר הנ"ל, חושפת שיח רעיוני משותף בין קבוצות דתיות שנראו לכאורה נבדלות זו מזו, והיא שופכת אור חדש על היווצרות התנועה הקראית לא כניתוק מהמסורת הרבנית בלבד, כפי שכולם חושבים בצדק, אלא כדבר שחוצה תרבויות עם הרעיונות של התקופה, מתוך הקשרים עם 'השיעה', 'המניכאיזם' והמורשת האפוקליפטית הקדומה...